אף אחד בעולם הזה לא יכול להגיד שהוא מעולם לא חווה איך זה להתגעגע למישהו, כי בדרך של חיי האנשים שלנו באים והולכים, ורבים מהם נשארים לנצח בליבנו כזיכרונות.
לצערי, יש אנשים שלא מכירים את הצד החיובי של ההחמצה, של להרגיש נוסטלגיה למישהו מיוחד שכבר לא לצידנו , כי הם חושבים שזה הופך אותם לחלשים או לא מאפשר להם להתגבר על אותו אדם. אבל האמת היא שהחמצה חיונית כדי להבין את הדברים הטובים שקרו בחיינו.
חסר הוא נורמלי
על ידי ראיית הצד החיובי של התגעגעות למישהו אנחנו לא מבטלים את כל מה שמאחורי התחושה הזו. האמת היא שהפרידות כואבות, ועוד יותר כשאנחנו מדברים על בן הזוג שלנו. פרידות כרוכות לא רק בכל מערבולת הרגשות הזו כמו אהבה, שנאה, כעס או עצב, אלא גם את הזמן המשותף, ההרגל של האדם האחר לצידך, השגרה שנוצרה ומשותפת ובסופו של דבר, הפחד להיות לבד.
כשאנחנו עוברים פרידה, יכול להיות שעבור אנשים מסוימים ההחמצה הופכת לסימן חולשה שהגאווה שלהם לא מאפשר להם לקבל. זה נורמלי לחלוטין, שכן זה מנגנון ההגנה שלהם מול המצב החדש הזה שלא ציפינו לו ושהופך אותנו לפגיעים כל כך. האמת היא שאסור לפחד מלהתגעגע למישהו, כי זה מעשה טבעי שכאשר הוא מקובל עליו, קל יותר להתגבר על תחושת הריקנות שגורמת לנו להתגעגע למישהו
זה לא קורה רק עם מערכות יחסים זוגיות, אלא זה קורה גם עם אותם חברים שמפסיקים להיות חברים, עם אלה שנפרדים ממרחק, עם קרובי משפחה שמתים ובסופו של דבר, כשיש פשוטלהתפרק עם האנשים המיוחדים האלה שאיתם יש לנו איזשהו קשר רגשי. אבל למישהו החסר הזה נוכל להוסיף גם את הרגעים המיוחדים האלה שחיו ולא יקרו שוב.
למה אנחנו מתגעגעים למישהו
למרות שהתגעגעות למישהו יכולה להיות אחת התחושות הכואבות ביותר שיש, היא גם מראה משהו חיובי, מכיוון שהוא נובע ממצב ו/או מערכת יחסים שעשתה אותך מאושר באותה תקופה.
מה שקורה זה שכאשר אותו אדם עוזב ואינו שם יותר, מופיעה תחושת ריקנות שלא הייתה לנו קודם , כאילו היה בנו חלל פתוח שהיה מלא קודם אבל עכשיו מרגיש ריק ולא תפוס.זה יוצר אי ודאות, עצב וחוסר יציבות.
לכן אנחנו מתגעגעים, כשהידוע, המוכר והיומיומי כבר לא שם ואנחנו לא יודעים איך למלא את החלל הזה בהתחלה זה נראה כמו משימה בלתי אפשרית, אבל אתה תראה שעם חלוף הזמן והטיפול העצמי דברים משתפרים, משתנים ותהיה לך טוב שוב.
כשחסר חסר
נוכל לחלק את תחושת ההחמצה הזו לשני חלקים: כאשר החמצה חסרה וכאשר החמצה הופכת להיזכר. ההבדל הזה חשוב מאוד, מכיוון שהוא גורם להרגשה שונה מאוד של החמצה של מישהו.
כשחסר מישהו, אנחנו עדיין מרגישים את הריקנות במקום הזה של הלב, השגרה והחללים שנותרו על ידי האדם שכבר לא נמצא שם. אנחנו חושבים על אותו אדם וזה כואב, בטח הדמעות פולשות אלינו כי עדיין לא התאוששנו לגמרי.
האמת היא שחסר הוא לא משהו שלילי לא משנה כמה זה כואב. אנחנו מתגעגעים לאנשים ולמצבים שהיו חשובים לנו; מה שלא היה, אנחנו שוכחים בקלות.
אבל למי שמתקשה לקבל שהוא מתגעגע למישהו, כאן נמצא הבדל מהותי בין שני מקרים: אם אנחנו מתגעגע כי יש לנו תלות רגשית ואיננו מרגישים מסוגלים להמשיך בחיינו ללא אותו אדם; או אם אנו מתגעגעים במודעות מלאה לכך שלא נהיה עם אותו אדם שוב, ובכל זאת, אנו מרגישים את הריקנות.
כאשר חסר הופך לזכור
למרבה המזל וכפי שנאמר, "אין צער שנמשך אלף שנים" ו"אחרי הסערה מגיעה השקט". במקרה זה, רוגע הוא כאשר ההחמצה הופכת להיזכר, וזכירה יכולה להיות פעולה מרהיבה.
כשאנחנו עוברים מהחמצה להיזכרות, החלל כבר התמלא, החיים שלנו ממשיכים עם הרפתקאות חדשות ואנשים חדשים מסביב עם מי שיוצר סיפורים חדשים. אז נראה שהוא זוכר את הסיפורים שחיו, את האנשים שהיו חלק מחיינו ושעל אף שהם עלולים להביא לנו דמעות מדי פעם, הם לא יותר מאשר רגשות של הרגע. הם כנראה אפילו גורמים לנו לחייך.
לזכור פירושו שחיית, שנהנית, שהרגשת רגשות בעוצמה בכל עת, שלקחת סיכונים, שקפצת אל הריק, ששיתפת מי אתה ושהכנסת את הלב קדימה לנתיב החיים. מסיבה זו, להתגעגע יכול להיות חיובי אם נהפוך אותו לזכור באהבה והכרת תודה על מה שחווינו.